החלטה בתיק רע"א 42662-07-11

לפניי בקשה לרשות לערער על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ס' קולנדר-אברמוביץ) מיום 24.5.11, שבה דחתה את בקשתו של המבקש לשומת הוצאות בקשר עם פסק דין שנתן בית המשפט ביום 21.9.08.

בפסק הדין חייב בית המשפט את המשיבה לשלם למערער כ- 641,000 ש"ח, אך לא עשה צו להוצאות. בית המשפט הורה בסיום פסק הדין " על התובע להגיש פסיקתא לחתימתי תוך 10 ימים בהתאם לאמור לעיל". המבקש לא הגיש פסיקתה לחתימת בית המשפט תוך התקופה הנ"ל.

ביום 30.10.08 הגיש המבקש בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין. בהחלטה מיום 23.11.08 הורה בית המשפט על תיקון טעות סופר, הורה על הגשת פסיקתה וכן הורה " לעניין שכ"ט - במסגרת הפסיקתה עניין זה ייבדק".

בחודש נובמבר 2008 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 15142-11-08), ועדיין לא הגיש נוסח פסיקתה.

ביום 19.2.09 הגיש המבקש נוסח פסיקתה לבית המשפט. בנוסח הפסיקתה הוסיף המבקש חיוב בשכ"ט עו"ד שנקבע לסך 70,000 ש"ח, וכן הוסיף " הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט כפי שאלו יקבעו ע"י רשם בית המשפט". בית המשפט חתם על הפסיקתה ביום 11.5.09.

ביום 19.7.09 הגיש המבקש בקשה לשומת הוצאות, וביום 25.3.10 שב וביקש מבית המשפט ליתן החלטה בהעדר תגובה. ביום 23.5.11 הגישה המשיבה תגובה וביום 24.5.11 החליט בית המשפט (בהחלטתו נושא בקשה זו): " ... בית המשפט חתם על פסיקתא שהוגשה לו בהמשך לפסק הדין עוד ביום 11.5.09. על פסק הדין אף הוגש ערעור אשר אף בו ניתן פס"ד ביום 17.1.11. משכך, לא ברור מדוע הוגשה הבקשה רק כעת באיחור כה רב. פסק דיני הינו חלוט ומשכך אין כל מקום להסופת סכום כלשהוא לסכום אשר נפסק בהתאם לפסיקתה ... ".

המבקש טוען כי משהחליט בית המשפט בפסיקתה מיום 11.5.09 כי המשיבה תשלם הוצאות כפי שישום אותן הרשם, לא היה מקום לדחות את הבקשה מהטעמים שבהחלטה, שאין להם רלוונטיות למסקנה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אבד הכלח על הבקשה לשומת הוצאות שהמבקש לא עמד עליה במועד, ואשר נזכר בה רק לאחר שפסק הדין בערעור היה לחלוט. לטענתה הסתמכה על זניחת הטענה בהסכמתה למתן פסק דין לפשרה בערעור. יתר על כן, הדיון בערעור מיצה גם את הטענות באשר לשומת ההוצאות.

לאחר עיון בטענות סבורני שיש לדחות את הבקשה.

בפסק הדין לא הופיע כלל צו להוצאות. צו זה הוסף מאוחר בפסיקתה המתוקנת, ואף על פי שעניין ההוצאות לא תוקן בהחלטת בית המשפט מיום 23.11.08 שהורתה על הגשתה. בכך הייתה סוגיית ההוצאות לחלוטה, שהרי בית המשפט לא עשה צו להוצאות בפסק הדין, ולא תיקן את פסק דינו בעניין ההוצאות במסגרת החלטתו לתקן טעות סופר. משלא תיקן בית המשפט את פסק הדין בעניין ההוצאות, לא היה הוא רשאי ליתן צו להוצאות במסגרת הפסיקתה, אפילו בדרך של הפנייתן לשומת הרשם.

ועוד, בפסק הדין הורה בית המשפט למבקש להגיש נוסח פסיקתה תוך 10 ימים ממועד מתן פסק הדין. המבקש לא פעל לפי הוראה זו והגיש את בקשתו לפסיקתה לאחר חלוף המועד.

גם לאחר שחתם בית המשפט על הפסיקתה, ביום 11.5.09, המתין המבקש בהגשת הבקשה לשומת הוצאות יותר מחודשיים. אזכיר כאן את הוראת תקנה 511 בתקנות סדר הדין האזרחי המורה כי שומת הוצאות תיערך בתום הדיון. חלוף הזמנים בענייננו אינו יכול להיכלל בצירוף המילים "בתום הדיון".

הדין עם המשיבה גם בטענתה כי במועד שמיעת הערעור רשאית הייתה להניח שהמבקש זנח את בקשתו לשומת הוצאות, שהרי לא עמד על קבלת השומה לפני הדיון בערעור. בדרך שבה נהג גרר המבקש, ומנסה להוסיף ולגרור, את המשיבה ואת בית המשפט להליכים נוספים ומיותרים, לאחר שכבר ניתן פסק דין חלוט בערעור.

ועוד צודקת כנראה המשיבה שעניין ההוצאות מוצה בערעור, כעולה לכאורה מהטיעונים שנטענו לפני בית משפט זה בעת הדיון בערעור (ר' במיוחד עמ' 9 ש' 12 - 15 בפרוטוקול הדיון בבית משפט זה).

מטעמים אלו הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 7,500 ש"ח.

ניתנה היום,  כ"ו שבט תשע"ב, 19 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: